שבת בבוקר נסענו צפונה לגליל המערבי לפגוש את קובי בסטודיו בקיבוץ לוחמי הגיטאות. ככל שאנחנו מתקרבים האווירה נהיית יותר ויותר פסטוראלית. מרגע הכניסה בשער הקיבוץ ועד הסטודיו ליוותה אותנו צמחייה עשירה שמשתלטת על המבנים ומכניסה אותנו לרוגע. קובי פגש אותנו בכניסה לסטודיו עם חיוך ענק ונתן לנו תחושת בית.
כבר בכניסה הרגשנו שאנחנו נכנסים למקום מיוחד, סטודיו חי פעיל ונושם שזה כבר לא טריוויאלי במדינה הקטנה שלנו.
שלט כניסה מצד שמאל עליו מודפס אחד הדימויים של קובי ישר מזמין להציץ מה יש בפנים.
קיבוץ לוחמי הגטאות
אמן מארח: קובי סיבוני
משתתפים: קובי סיבוני, אלכסנדר דרייגור, קטיה דרייגור, מאשה בובריצקי
צילום: אלכסנדר דרייגור
היינו המומים, חלל גדול עשיר באובייקטים מדויקים להפליא תלויים על קירות הסטודיו ומונחים בצורה מחושבת על השולחנות ובחלל. הסטודיו מחולק לכמה אזורים- אזור משרדי, במרכז החלל אזור עבודה מרווח ונוח עם שולחן גדול ומסיבי ומסביב כל העבודות, חלקן עוד בתהליך עבודה.
הכל מול העיניים. יש תחושה שקובי חושף ושם הכל על השולחן.
בזמן שאנחנו מתפלאים קובי מציע קפה שחור, בכוסות קטנות כמו שאנחנו אוהבים, כיבוד ואנחנו מתיישבים במרכז החלל.
מתי הכל התחיל?
גדלתי בחיפה עד כיתה א' ואז עברנו למוצקין. יום אחד אבא שלי הביא הביתה סליל נחושת, עד היום יש לי אותו פה איפשהו מסתובב.
פשוט התחלתי לעבוד איתו, לעשות איתו. ההורים רצו לרשום אותי לחוגים של ציור.. אמרתי שאני לא רוצה. הרגשתי שאני רוצה לעשות דברים לבד.
ניסוי וטעייה. אז עשיתי את הג'וקים האלה ביסודי וההורים שלי שמרו אותם. הם ידעו לפרגן ולתמוך בדרך שלי. יש להם עוד ג'וקים כאלו בבית, לפעמים אני מחליף ביניהם.
איחס, הגבנו.. "איחס זו בדיוק התחושה שכיוונתי אליה".
בהתחלה עבדתי בלי כלים, רק חוט נחושת כי הוא רך. אחר כך הליפוף היווה חלק משמעותי ביצירה. הרגיש לי אינטואיטיבי ומתבקש ללפף וללפף כדי לקבל כתם או חוזק. בתיכון מצאתי את חוט הברזל.
אובייקט הקליעים בצבא
את מודל הקלעים יצרתי בשמירה בצבא. לחבר שלי תמיד היה לדרמן בכיס ויום אחד ביקשתי אותו ממנו. אספתי כמה חומרים מסביבי, לקחתי את הלדרמן ודפקתי עם אבן כדי ליצור לו פה פעור, בדומה לאיך שאני הרגשתי כשהתגייסתי לצבא.
אני אוהב לתת הבעות פנים לדימויים שאני יוצר.
אחרי הצבא נהייתי מאבטח בנמל חיפה ושם נולדה סידרת העץ והדמויות העשויות מחלקי Ready made שונים. את חלקי העץ אספתי משולי פסי הרכבת, שנשברים עם הזמן. אני אוהב את העץ הזה.
אני גם אוהב ידיים, יש לי קטע עם ידיים. היד מובילה אצלי את העשייה והיא מוטיב חוזר בעבודות שלי. בחנתי את המנעד באובייקטים מקו קונטור ועד לאובייקט גדוש חלקים, עד שזה הרגיש לי יותר מדי. יותר מדי חומרים וחלקים וזה נהיה כבד.
ההתמקדות שלי בהתחלה היתה במובן החומרי, המשחקי, האסתטי וחיפוש אחר שפה מסוימת. הפונקציה הגיעה אחר כך.
אני בוגר בצלאל, שנת 2011. בתקופת הלימודים חידדתי ודייקתי את השפה שלי. אלה היו ארבע שנים מאתגרות, חיוביות ויצירתיות.
בסופן הצגתי פרויקט גמר שכלל סדרה של מכשירי רדיו, מסכות אפריקאיות ואובייקטים העשויים חוט ברזל.
אחרי הלימודים הרגשתי אני רוצה להמשיך ליצור.
כמה שנים אתם בקיבוץ?
יעל, אשתי נולדה פה. היא גדלה כאן ואף פעם לא עזבה. כשלמדתי בירושלים היינו בקשר מרחוק, אני בירושלים והיא בקיבוץ, בסופי שבוע הייתי מגיע. ב2011 הצטרפתי אליה. התחלתי לעבוד בחדר הקטן שלנו פה בקיבוץ. ב2012 הייתה תערוכה בבית המצורעים בירושלים "קדחת יצירה" בה הצגתי כמה אובייקטים. כשבניתי אותם בחדר בקיבוץ התחיל להרגיש קצת צפוף והבנתי שאני צריך מקום לעצמי, מקום ליצור. בסוף 2011 פתחתי כאן את הסטודיו.
אני יוצר כתם מקו וקו מכתם
התהליך שלי מלווה בחשיבה מעמיקה ותכנון מראש של כל אובייקט שאני עושה. אני עובד בחלקים. לפי החלוקה והפרופורציות אני יודע איזה
אורך חוט לחתוך. עם הזמן אני פשוט מרגיש את זה. לא פחות חשובים הם החיבורים.
אני מדבר על קו-מחבר-קו-מחבר-קו שיוצרים את האובייקט. אני לא מסתיר את החיבורים, אלא מראה אותם, זה חשוב לי.
נוצרים מקטעים, כמו שפה ולא מפריע שבאמצע נהיה גוש/כתם. אם אני עושה טעות אני משאיר ומחזק אותה וזה משתלב בפנים.
נקודות אלו כבר הבנתי בתיכון אבל לא ידעתי להסביר אותן.
אתה מעביר הרצאות?
באות אליי קבוצות גם של מטיילים, משפחות, מתארחים מהצימרים ובתי ספר, תלמידים וסטודנטים. אני מספר להם את הדברים האלה יחד עם נופח חינוכי, תרבותי. זה חשוב. בנוסף למיחזור וערכים של איכות הסביבה אני אומר להם שיחשבו גם על כסף. בבתי ספר לעיצוב מדברים קודם כל על העיצוב והקונספט. אני מדבר גם על כסף ואיך אמן יכול להרוויח מהיצירה שלו. המרחק שבין הרוח לרווח, רוח היא רווח בלי ו'. מי שמגדיר עצמו כאמן/מעצב/יוצר וזה מה שהוא עושה, הוא חייב להרוויח מזה. אחרת הוא לא יוכל להמשיך, זה מנוע ליצירה.
זה נתן לי לגיטימציה להגיד, כן אני יוצר בחוט
כשהגעתי לקיבוץ ראיתי ראיון מצולם עם האמן משה קופפרמן, בבית אוסף קופפרמן שאמר שהוא יכול לעשות את אותה פעולה ולקבל תוצאה שונה כל פעם. כשחשבתי על זה גם אצלי התחושה דומה. אני יוצר בחוט, זו השפה אבל בכל פעם יוצא משהו אחר. חברים מעצבים אומרים לי: ראיתי שיש לך תערוכה, מה זה עוד פעם חוטים? זה נתן לי לגיטימציה להגיד, כן אני יוצר בחוט. אני מתמקד בחוט ונכנס לעומק. אני עובד לפי העין, ללא סרגל, כלום.
אני רוצה להראות לכם משהו.. במוזיאון המדע בירושלים הייתה תערוכה שקראו לה "אור וצל", זאת תערוכה שהגיעה מפריז והשתתפתי גם, האוצרת הייתה דעה ברוקמן. בניתי פסל של פרצוף תלת מימדי ושמתי פנס בצד, הילדים כיוונו את הפנס על הפסל וקיבלו צללים משתנים על הקיר.
כשקובי הראה לנו דוגמא הבנו עד כמה המראה מרשים!
לאן היית רוצה להתפתח כרגע?
הייתי רוצה להתפתח בתחום הגרפי, להמשיך להוציא דו ממד מהעבודות שלי. הרבה דברים תלת ממדיים שמשטיחים אותם זה עובד.
ב2012 השתתפתי בפרויקט שנקרא רפסודה, האוצרת הייתה ענת ספרן. זה פרויקט שנדד בעולם, היה בהונג קונג, פריז..
מכשירי הרדיו שלי הוצגו בטוקיו. עבור הפרויקט עיצבתי אריזות למכשירי הרדיו – הן היו צללים שחורים על נייר אריזה חום.
אני רוצה להמשיך ולפתח את הכיוון הזה. כרגע אני רוצה לעשות יותר פרינטים.
יש לך סדרה של פסלים/ אובייקטים אהובה במיוחד?
כן, סדרת ה"קייב" – אובייקטים תלת מימדיים שעומדים על שלוש רגלים ומשמשים כפסלים וכחללי איחסון קטנים. הייתי רוצה שבעתיד יהיה אחד כזה בגדול, בגובה של מספר מטרים.
ומה הלאה?
את האמת? החלום שלי להמשיך ככה, עם מה שאני עושה.
תודה מכל הלב לקובי על המפגש האישי החם, לאלכס הצלם שלנו ולמשתתפים
מוזמנים לבקר באתר ובסטודיו, בתיאום מראש
עוד קצת מהמפגש