השפעתו של luis barragan באדריכלות העולמית נמצאת עדיין בצמיחה מתמדת והוא השראה לאדריכלים ואמנים מרחבי העולם.
עבודותיו משלבות סגנון מקסיקני ומודרני ובולטות בזכות צבעוניות עזה. משלבות חומריות, טקסטורות מחוספסות בקירות וצורות גיאומטריות שאי אפשר להישאר אדישים מולן.
הוא אמר שבית לא צריך להיות "מכונה לחיים", מטרתו היא להוות "ארכיטקטורה רגשית".
1902-1988 luis barragan, נולד בGuadalajara במקסיקו והוא האדריכל המשפיע ביותר של מקסיקו במאה ה-20.
ב 1925 סיים את לימודיו בהנדסה אזרחית ועסק בעיקר באדריכלות. לאחר לימודיו נסע לאירופה לשנתיים למסע לימודים ופנאי. (תקופת מלחמת העולם השנייה) במהלך הטיול הוא התפעל מיופיים של הגנים בערים שבהן ביקר, מהגינות שבווילות באיטליה ועל חופי הים התיכון. הוא התפעל בעיקר מאדריכלות נוף וכך הגדיר את עצמו.
כשחזר לגוודלחרה בנה כמה מבנים בהשראה למה שחווה, שזכו לפרסום במגזיני ארכיטקטורה אמריקאיים ואיטלקים.
בתקופה בה הארט דקו החל לפרוח, החל משנות ה-20, עבודותיו היו בהחלט יציאה מהקופסא ולא תואמות את הלך רוח התקופה. אז, סגנונו הייחודי עדיין לא זכה להכרה משמעותית, חוץ מהמדינות הלטיניות ולא נבנה פרוייקט שלו מחוץ לגבולות מקסיקו.
Torres de Satélite. סיגנון הארט דקו באותה תקופה, בניגוד לסיגנונו של barragan. צילום: Evan Bindelglass
לאחר מותו של אביו בשנת 1930, הוא השתלט על עסקים משפחתיים והמשיך בנסיעות לאירופה. ב1936 עבר למקסיקו סיטי, שם התגורר עד ימיו האחרונים.
מ 1940 עד 1945 הוא הקדיש חלק מזמנו לעסקים ורכש נכסים ואדמות בJerónimo. באדמות אלה עם שפע של לבה וולקנית הוא גילה את האפשרות לבנות גנים ייחודיים משולבים בסלעים.
אחד הפרוייקטים הראשונים המוכרים שלו הוא Pedregal de San Angel. בקומפלקס עיצב כמה גנים וחפצי נוי (מזרקות, גדרות, פתחים ועוד), הוא יצר כללים קבועים לבנייה כדי ליצור סביבה אדריכלית הרמונית ולהימנע מ"קלקול" היופי של הנוף הטבעי.
ביתו והסטודיו
נבנו בשנת 1948 על גבי שני מגרשים צמודים שרכש בשכונה צנועה, בפרברים של מקסיקו סיטי. מבנה הבטון, בשטח של 1,161 מ"ר, כולל קומת קרקע, שתי קומות עליונות וגינה פרטית. חזית הבית דומה לחזיתות הבתים האחרים בשכונה ושומרת על הרמוניה ויזואלית עם הסביבה וצניעות שמאפיינת את השכונה והרחוב. אלו הם חלק מהעקרונות שלו בארכיטקטורה רגשית.
הכניסה אל הבית היא דרך שתי דלתות בחזיתו המזרחית הפונה אל הרחוב. כניסה אחת הובילה ישירות אל הסטודיו, בנוסף לגישה נוספת אליו מחדר המגורים. בין הסטודיו לגן הנוי נבנה פטיו עם מזרקה. בקדמת הסטודיו יש שני משרדים, ובקומה מעליו משרדים פרטיים נוספים.
היציאה אל הגן דרך המטבח או חדר המגורים, ומהסטודיו ניתן להגיע אל הגן דרך הפטיו. מאחורי המוסך עומד מגדל קטן שבו גרם מדרגות המוביל אל הקומות העליונות. גובה הקומות אינו אחיד, כך שגובהם של חדר המגורים והסטודיו כפול מזה של חדרים אחרים, והם תופסים גם את חלל הקומה השנייה.
בקומה השנייה היה גם חדר השינה של ברגאן, וצמוד לו חדר הלבשה. החדרים הנוספים בקומה הם שני המשרדים הקטנים שמעל לסטודיו וחלל ישיבה המכונה "טאפאנקו". הקומה השלישית של הבית שימשה למטרות תחזוקה, חדרי שירות, חדר כביסה ומרפסת שירות. ברגאן התנגד לתאורה מהתקרה ובמקרים שהבית לא מואר מבחוץ נעשה שימוש במנורות קטנות שהניח על השולחנות. הוא אהב תאורה טבעית ומשחקים באור וצל. בתוכניותיו דאג לחלונות ופתחים גדולים בצורות לא שיגרתיות.
האדריכל חי ועבד כאן עד מותו ב -1988 והוא קבע ופיקח על כל שינוי שנעשה בבית. הוא האמין כי "בית מעולם לא מסתיים, הוא אורגניזם באבולוציה מתמדת". ערך שלמותו של בית מתרחש בשינויים שמייצגים אוטוביוגרפיה של אותו אמן ואת האבולוציה של הרעיונות שלו. באראגאן נהג לשנות את ביתו בצורה מתמדת ואת השפעתו הרגשית עליו.
הבית והסטודיו נשמרו בשלמותם ומוצגים היום כמוזיאון פתוח לקהל הרחב.
מנזר Capuchinas
בין השנים 1952 ו -1955 החל את שחזורו של מנזר בTlalpan, שם הוא בנה בית תפילה חדש והשפיע על הנראות הכללית של המתחם כולו.
בשער שהוטבע בקיר לבן- שחור ארוך, עם חזות פשוטה ואנונימית קשה לדמיין מה מתרחש בפנים. שוב דוגמא מצויינת להשתלבות הומוגנית עם הסביבה ושמירה על צניעות.
אחרי הקיר מתגלה הקפלה המפורסמת ומנזר קאפוצ'ינס סקרמנטריאס.
בכניסה יש חצר קטנה חצי שקועה, עם קירות לבנים, באחד מהם מוטבע צלב לבן גדול. מימין, מסגרת צהובה מלווה מדרגות המובילות לקפלה משנית ובמקביל בריכה קטנה עם פרחים לבנים צפים. הפרטים פשוטים אך רבי עוצמה והצבע של הרשת הצהובה המשקפת על האבן עוצרי נשימה. בקצה השני של הבריכה נמצאת הכניסה לקפלה ובה ספסל עץ יחיד לאורך הקיר שמוחזק על ידי סוגרים ממתכת, בלתי נראה.
העבודה על הפרוייקט נמשכה 7 שנים. האדריכל הקדיש הרבה התלהבות ותשוקה להגדיר כל פרט. תכנן חללים פשוטים אך מורכבים, השתמש בצבעים חזקים וחמים ופס ויטראז' גבוה שמכניס צבע כרמלי לחלל התפילה המרכזי. הוא השתמש באלמנטים וצורות גרפיות שמעניקות שלווה ורוגע בזמן התפילה.
"רצינו שבאראגן יעשה את הפרויקט, אבל לא היה לנו כסף, אז הלכנו למשרדו ודיברנו איתו". מספרת אחת האחיות, "הוא לא רק הסכים ברצון לעשות את הפרויקט, אלא גם מימן חלק מהבנייה שלו."
בוקר אביב אחד ב -24 באפריל 1960 נפתחה הקפלה. יפה, צנועה וכמעט בלי דימויים. מי שביקר בה נדהם והיא הפכה לאחד הסמלים באדריכלות של באראגאן.
Torres de Satélite ("מגדלי לווין")
ממוקמים בחלקו הצפוני של Naucalpan, מקסיקו. הם מהפסלים העירוניים הראשונים במדינה, בעלי ממדים גדולים במיוחד. הפסלים התחילו את דרכם ב1957 כשלואיס באראגאן הציע את הרעיון ועבד בשיתוף פעולה עם הצייר ישוע רייס פריירה והפסל מתיאס גוריץ. הפרויקט תוכנן במקור להיות מורכב משבעה מגדלים, כשהגבוה מביניהם מגיע לגובה של 200 מטר, אבל הפחתת התקציב אילצה אותם להסתפק רק בחמישה מגדלים, כשהגבוה מגיע ל52 מטר בלבד והקצר באורך 30 מטרים.
חוות הסוסים Cuadra San Cristóbal
תוכננה עבור משפחת Folke Egerstrom במטרה להכשיר סוסים גזעיים. על המגרש שגודלו 7.5 דונם, בפרבר של מקסיקו סיטי, מוקם גם בית המשפחה.
קירות גיאומטריים, בריכת מים ומזרקה מגדירים את אופי החלל ומחלקים בין האיזורים השונים. צבעוניות מקסיקנית אותנטית מחלקת את הקירות לקומפוזיציה משחקית. באראגאט חובב הסוסים בוחן דרך אדריכלות את הקשר בין אדם לסוס והסביבה בה הם רוכבים. האדריכל מגלה לנו נטייתו ליצור חללים לא קונבנציונליים אבל מלאי רגש ופואטיקה.
במשך רוב חייו, באראגאן לא זכה לשבחים על הבניינים הצבעוניים שלו. לפעמים הוא חי על מחירת אוסף הספרים שלו ואוספים אחרים כדי להסתדר. בגיל 73, עדין לא היה אדריכל ידוע.
ב1980 זכה בפרס פריצקר האדריכלות היוקרתי ומאותו יום עבודותיו מהוות להשראה עולמית. היופי והמקוריות של הבניינים שלו הפכו אותו לאגדה.
עבודותיו משלבות זרמים ואלמנטים מודרניים אשר משפיעים רבות גם על העיצוב העכשווי של גנים, כיכרות ונופים.
מקסיקו, שוויץ ואספני האמנות נמצאים במלחמה על הארכיון המקצועי הנחשק של לואיס באראגון, אחד מגדולי האדריכלים של מקסיקו. לאחר מותו, קנו ראשי חברת הרהיטים השוויצרית, ויטרה, אוסף של העיצובים והתמונות האישיות של באראגן, והותירו את האספנים במקסיקו נבוכים שויתרו על הנכס.
אם אתם במקרה במקסיקו, אל תפספסו את הבתים הכי צבעוניים שלה..
למוזיאון בית האדריכל