בעלת הסטודיו, אביטל | צילום: אלכס דרייגור
מהו הקוריאן ומה היתרונות שלו?
הקוריאן (Corian) הוא חומר עמיד במיוחד שעשוי מפולימר אקרילי בשילוב הידראט אלומינה ומגיע במגוון רחב של צבעים – מצבעים אחידים ועד למראה שיש טבעי. זה כ-30 שנה משתמשים בו מפעלי תעשייה גדולים, בעיקר לצורך חיפוי משטחי עבודה – במטבחים, בחדרי אמבט ובמקומות סטריליים. הקוריאן אינו דליק, כלומר, אם הבית עולה באש – הוא לא יישרף. הוא יכול להפוך לאלסטי, אך לא לנוזלי.
הצבע המיוחד שלו, בעל מראה השיש, נשמר בכל מצב. גם אם נופל עליו חפץ כבד ושובר אותו, משייפים קצת, מניחים דבק בעל אותו גוון, מלטשים וזהו, נעלם כאילו לא היה! למרות העמידות הגבוהה שלו, הוא גם מתנהג כמו עץ ופלסטיק: אפשר לחרוט עליו ולעבד אותו בכלי חריטה של עץ. הוא חסין מפני השמש וסטרילי, ולכן משתמשים בו כמשטחי עבודה במקומות רגישים כמו בתי חולים.
מה החסרונות שלו?
הוא יקר יחסית לעומת השיש, ואינו מתכלה.
פחת של קוריאן - חומר הגלם העיקרי בסטודיו | צילום: אלכס דרייגור
איך נוצר החיבור שלך לקוריאן?
החיבור שלי לקוריאן התחיל הרבה לפני שהוקם הסטודיו. כילדה לאבא שעבד במטבחי רגבה נחשפתי אליו כבר בגיל צעיר. אני זוכרת את אבי חוקר את החומר ולומד אותו, ואני הייתי שם איתו. נחשפתי, נגעתי ועבדתי עם החומר. ההתעסקות הזו גרמה לי לא לפחד לגעת בחומרים. כשסיימתי את לימודיי, החלטתי להגשים את החלום ולהקים עסק שממחזר את הקוריאן, באופן שאינו פוגע באיכותו. זהו חומר נהדר, שניתן לקחת את החיסרון שלו (שאינו מתכלה) ולהפוך ליתרון עצום – עמידות. כאן נכנס לתמונה הניסיון שלי, כמעצבת.
מה הכוונה?
הפכתי את הלימון ללימונדה. כלומר, מהפחת של הקוריאן, שאני מקבלת מהמפעלים, אני מייצרת מוצרים חדשים. אני לא יודעת מראש אלו גוונים אקבל ובעקבות חוסר השליטה הזה נוצרים כל מיני פריטים שהם One piece או סדרות קטנות מוגבלות וייחודיות.
מתי התחלת לעצב בקוריאן?
כבר במהלך לימודיי. בשנה השלישית ב-HIT עיצבתי את הכיסא הזה. היתה זו הפעם הראשונה שבה ממש התעסקתי עם החומר. היתה בו חוכמה טכנולוגית של איך לוותר על קושרות של כיסא. לעצב את הקושרות בתוך המושב עצמו. זו היתה הפעם הראשונה שבה שמתי את הקוריאן בפרונט והוא היה נושא המחקר. הכיסא הוצג באירועי עיצוב בארץ ובחו"ל.
"זו היתה הפעם הראשונה שבה שמתי את הקוריאן בפרונט" HIT 2011
ספרי לנו קצת על פרויקט הגמר שלך?
היה לי חשוב לתת מקום לקוריאן בפרויקט הגמר שלי, כי הוא מהווה נקודת ציון חשובה בעבורי. אבל, כשהגיע הזמן להתחיל לעבוד עליו, המרצים הורידו אותי מהרעיון, בטענה שאני יודעת המון על החומר ויהיה לי קשה לחדש. אז החלטתי, מתוך החיבור שלי, להתמקד ביודאיקה, מה שהוביל אותי די מהר חזרה אל השימוש בקוריאן. מאז ועד היום אני מתמקדת בעיצוב מההיבט התרבותי. לכן גם שמחתי שהפרויקט הוביל למקום הזה.
איך נוצר החיבור שלך למוצרי יודאיקה?
אני חושבת שבעידן הגלובליזציה שבו אנו חיים היום, אנשים מייחסים לעצמם תרבויות שהן לא שלהם. אני בחורה חילונית אבל כן רוצה לערוך טקסים כי רוצה להתעסק בבסיס שלי, ביסודות שלי, במי אני ומה אני. אדם זקוק לדברים הללו כדי להתקיים בעולם הזה, אחרת הוא עלה נידף ברוח. אני עושה את זה כי חשוב לי לעצור לרגע ולומר תודה. מבחינתי לא משנה הטיימינג, אלא המהות – לדעת להודות ולהעריך. אני חושבת שהיום יש להסתכל על ההלכה ועל הדת באופן אחר, יותר מהפן התרבותי, ולקחת את מה שבאמת חשוב לנו.
כשבחנתי בעצמי מה חשוב לי יותר/פחות, הבנתי מיד שעבורי המשפחה היא החשובה.
"הבחירה ביודאיקה הובילה אותי למקום אחר", "יודאיקה משפחתית" פרויקט גמר HIT 2012
מאוד יפה שכל הסיפור שלך מוצג כאן בסטודיו
המקום הזה עבורי הוא כמו הלב שלי. מי שמגיע לכאן די יכול לקרוא אותי, הוא מאוד אני.
היה לי חשוב לשים שם בצד את פרויקט הגמר כדי להראות מאיפה הכל התחיל. לכל דבר יש משמעות. בדיוק היום שוחחתי על כך עם מישהו. דבר אינו סתמי, לכל דבר יש סיבה. זה היופי, לראות היכן גדלנו, עם מי גדלנו ומה יוצא מאיתנו.
חשבתי 'איך אני מייצרת מוצרים שמכילים בתוכם את הדברים האלה?' הקנים, למשל, מתייחסים למנהג לתת לכלה, לפני כלולותיה, זוג פמוטים. שניים זה נחמד, אבל איזה יופי שאפשר להוסיף - לצרף להם "ילדים" וליצור משפחה.
פמוטים | צילום: ליאור חורש
משפחות של מוצרים, פמוטים וצלחת פסח ברקע | צילום: אלכס דרייגור
זה חיבר אותי לסיפור שקרה לי עם אמי...
יום אחד באה אליי ואמרה: 'אביטל, תראי איזה יופי! קניתי פמוט'.
ראיתי לפניי פמוט עם חמישה קנים, ומיד שאלתי: 'למה חמישה?'
והיא ענתה: 'אנחנו חמש נפשות במשפחה'.
אמרתי לה: 'אז סגרת את הבאסטה'...
משהו בזה הדהד לי כלא נכון. משפחה זה דבר דינאמי, וכל אחד מגדיר אחרת מהי משפחה עבורו. זה מאוד התחבר לי למקום הזה של לייצר משהו שמאפשר שינוי וגדילה. יותר מזה, הקנים מאפשרים לכל לקוח לבחור את המשפחה שלו. יש מישהי שמאוד אוהבת אדומים, אנשים אחרים מתחברים לפסטלים. יש את אנשי הקלאסיקה שאוהבים את האפורים והשחורים... וחלק יעדיפו לבן עם כסף או זהב. המבחר עושה שמח. אני מוציאה אותם מהקונספט של דת או יום שישי.
חלק מהקנים מהווים One piece, מפוסלים בשכבות. מדובר בתהליך עבודה שאורך שעות על גבי שעות, כיוון שצריך לחכות שכל שלב יתחבר לקודם ורק אז אפשר להתקדם.
"אני מייצרת שפה במוצרים ומאפשרת בתוכה חופש פעולה למשתמש במוצרים שלי" | צילום: אלכס דרייגור
פמוטים שהם One piece | צילום: ליאור חורש
אילן, בעלי, רצה משהו למשרד. אז עיצבתי מעמד לעטים וכרטיסיות/תמונות. הוא בא לענות גם על הצורך שלי. זה מעמד משרדי שמאפשר להעמיד כרטיסי ביקור, תמונות משפחתיות, משפטי השראה. הוא מאוד פתוח. זה מוצר שהמון אנשים אוהבים אותו ומתחברים אליו.
מאוחר יותר נולדה צלחת הפסח, שזה סיפור בפני עצמו. אני אומרת 'נולדה' כי זה היה או ללדת אותה או ללדת בעצמי. הבנתי שהצלחת תחכה, כי אני ילדתי לפני כן :)
הערכה כוללת צלחת פסח שטוחה כמגש וסט קעריות בגודל משתנה. גודלן משתנה כי החלוקה על הצלחת בכל משפחה קצת שונה. אצלנו במשפחה, למשל, החזרת פחות קריטית ומשמעותית, אבל החרוסת לעומת זאת... לכל משפחה יש את הסדר שלה. אני מאפשרת קונספטואלית לכל לקוח לחגוג את החג באופן שבו הוא בוחר, כי בסופו של דבר המהות היא לשבת יחד סביב השולחן. הכלים הראשונים נעשו בזהב ובכסף, בהמשך, לבקשת הקהל, הצטרף גם הפליז.
מעמד עטים ותמונות למשרד | צילום: אלכס דרייגור
צלחת פסח | צילום: אביב קורט
נדלקנו על גופי התאורה הפזורים על התקרה, שכולם יוצאים מפס צבירה אחד..
גופי התאורה הללו הם אב טיפוס. המחשבה שעמדה מאחוריהם היא להפוך את הלקוח לשותף ביצירה: בעיצוב גוף התאורה, בבחירת סוג העץ, גוון הקוריאן וסוג הכבל. גוף התאורה מופיע בכמה וריאציות: יכול להיות תלוי כבודד, תלוי יחד עם גופים נוספים על פס צבירה או כמספר גופי תאורה הצמודים כשנדליר. הקוריאן עובר עיבוד כדי להעניק לו מראה יותר של שיש וכדי שהאור שעובר דרכו לא יהיה Flat (שטוח). כרגע אנחנו יוצרים אותם רק לפי הזמנה, כי חשוב לי שגוף התאורה יתאים בול לבית הלקוח או העסק.
הלקוח שותף בעיצוב גוף התאורה | צילום: אלכס דרייגור
הוואזות (האגרטלים) הן פרויקט נוסף שנמצא בפיתוח. הן בנויות משלוש פאות לבנות ופאה אחת צבעונית. יש לי אהבה לאדריכלות והן באות מהעולם הזה. הן מדברות על היחסים בין צמחים ובתים. הוואזה היא סוג של מבנה וחיבור של כמה מהן, היוצר מבנים אדריכליים.
המשחק איתן הוא כמו לגו, כשהסתכלתי על זה, זה החזיר אותי שוב לקנים ולצלחות. אני מייצרת שפה במוצרים ומאפשרת בתוכה חופש פעולה למי שמשתמש במוצרים שלי.
ואזות - היחס בין צמחים לבתים | צילום: אלכס דרייגור
כמה שעות יש לך ביום?
לא מספיק... אני גם אמא לשתי בנות קטנות, הקטנה בת שנה והגדולה בת ארבע.
מה המוצר האהוב עליך ביותר כאן?
אני מאוד אוהבת את הפמוטים השחורים, הם קלאסיים, מלכותיים, רציניים...
צילום: ליאור חורש
מתנה מושלמת. זוג פמוטים שחורים קלאסיים | אלכס דרייגור
מה שחשוב לי הוא שמי שנכנס לסטודיו יחווה מוצרים מוגמרים ומוצרים שנמצאים בתהליך פיתוח. הוא יכול לראות את לוח העבודה שלנו שמגלה על אלו פרויקטים אנחנו עובדים עכשיו. אחד מהם שכרגע על הלוח הוא כסאות בר בכמה גבהים שבקרוב יצטרפו לסטודיו.
עוד דבר שיש לנו בסטודיו הוא AV favorite. אני נותנת במה למוצרים שהם לא שלי אבל שאני אוהבת או מרגישה שהם נכונים לי לכאן, אם זה ספרים או כוסות מעץ שהוסיפו לסטודיו feel אחר. כוס העץ הזו מאוד הזכירה לי את כוס הקידוש, משהו מאוד נקי... אחריה הצטרפו כוס מנירוסטה ודברים נוספים. לאט לאט אני אוספת פריטים שמשלימים לי את התמונה.
הצילומים מולנו הם של דור שרון. זה החזון שלי - לתת כאן במה לאמן (אחד או יותר) בכל פעם, ואף לשלב ביניהם וליצור קומפוזיציה מעניינת.
מיקס אמנים ומעצבים בחלל אחד. 5 צילומים של דור שרון | צילום: אלכס דרייגור
צילום: אביב קורט
מתפנקים מכוסות העץ | צילום: אלכס דרייגור
שתינו מים מכוסות העץ (AV favorite), אפשר ממש להרגיש את ריח העץ תוך כדי השתייה. אין ספק שזו חווית שתייה אחרת לגמרי.
עוד משהו שמאוד חשוב לי הוא לחבר בין עיצוב ואמנות, ואחת לשלושה שבועות אני מביאה מישהו מהאזור להרצות על התחומים הללו. אני מרגישה שאנשים רוצים לצבור ידע שיעשיר אותם.
את מעבירה הרצאות?
בהחלט. בעיקר לסטודנטים ולתלמידים מבתי ספר לעיצוב. בנוסף העברתי שתי הרצאות בסטודיו לקהל הרחב, שהסבירו על תהליך העבודה שלנו. כרגע אני מרגישה שאני רוצה בעיקר ליצור ולתת לאנשים אחרים את הבמה לדבר. אני חושבת שהסטודיו מדבר בעד עצמו.
יצאנו לראות את המעבדה שנמצאת במרחק של כמה דקות הליכה מהסטודיו
יש לנו כאן את המכונות והציוד הבסיסי שאנחנו צריכים לייצור המוצרים. בנוסף לחלל העבודה יש את מחסן הקוריאן שבו כל הלוחות מחולקים לפי צבעים ולפי גדלים.
המעבדה של סטודיו AV | צילום: אלכס דרייגור
איך את בוחרת את החתיכה שממנה תעצבי בסוף?
אני באה לכאן ונותנת לדמיון שלי לעוף. אני חושבת 'מה אפשר לעשות בחתיכות האלו?' ומתייחסת לגודל החתיכה, תוך שאני מנסה למצות אותה עד כמה שאפשר. אני לא יודעת אלו גוונים של קוריאן יגיעו אליי מהמפעל, ויש בזה גם משהו כיפי. להיות מופתעת כל פעם מחדש.
מחסן הקוריאן | צילום: אלכס דרייגור
מרתק לראות איך לפעמים החומרים שהיו הכי קרובים אלינו בילדותינו הם בסופו של דבר מה שמעצב אותנו. זה היה מפגש אישי בסגנון קצת אחר.. מוחשי, מחובר לקרקע והמציאות, לתרבות שלנו ומה שמייחד אותנו. תודה לך על שיחה מרתקת, שהראתה לנו כיצד ניתן לראות דת בהיבט תרבותי או רוחני ולחגוג אותה גם כחילונים. סטודיו AV הוא דוגמא מצוינת לשילוב בין עיצוב ותעשייה. יותר מזה, ניצול הפחת של התעשייה מוסיף ערך אדיר! הסטודיו הוא חוויה מרתקת, חי ומשתנה כל הזמן. אנחנו בטוחים שעוד נחזור!
תודה ענקית לאביטל על האירוח החם, האווירה הטובה, ועל החומר והצבע שאת מוסיפה לעיצוב הישראלי.
לפרטים נוספים:
..עוד קצת מהמפגש
צילום: אלכס דרייגור
מפגש אישי 4:
15/6/2018, סטודיו AV, רגבה
אמן מארח: אביטל קרנר רוטנברג
משתתפים: אלכס דרייגור, קטיה דרייגור, מאשה בובריצקי
צילום: אלכס דרייגור
מעצבת תרבות מקוריאן - אביטל קרנר רוטנברג - סטודיו AV
אביטל, בעלת סטודיו AV שברגבה, מפגישה אותנו עם מוצרים יוקרתיים לבית שעוצבו מחומר לא קונבנציונלי - קוריאן, ומספרת איך ומתי נולד במוחה הרעיון למחזר את החומר העמיד, שעד לא מזמן שימש רק את התעשייה. במפגש אישי אנחנו נחשפים לפנינת הקדושה של הקוריאן בצפון
לוח אינטרקטיבי בכניסה | צילום: אלכס דרייגור
חצר קטנה בכניסה לסטודיו | צילום: אלכס דרייגור
מוזמנים לבקר, סטודיו AV | צילום: אלכס דרייגור
מתי הקמת את הסטודיו?
בתחילת דצמבר 2017 מצאתי את המבנה המעניין הזה שבמושב רגבה, המקום שבו גדלתי. כשהחל השיפוץ, חשפנו את התקרה המעוגלת, שבמהלך השנים הונמכה שוב ושוב. ביקשתי לבטל את ההנמכה, מתוך ידיעה שכבר אתמודד עם מה שיש מתחת. בדיעבד, אני שמחה מאוד על ההחלטה האמיצה: התקרה האותנטית שנחשפה בשיפוץ הפכה לחלק בלתי נפרד מהמהות של המקום". "הקיר שמולכם", היא מצביעה, "מצופה בעץ ממוחזר מפלטות משטחים. חשוב לי להתייחס לשימוש החוזר גם בעיצוב החלל".
צוות הסטודיו הם בעיקר נשים, אימהות. סך הכל הם שישה - ארבע נשים ושני גברים.
"הסטודיו עוד לא מלוטש לגמרי. אני מאמינה שלוקח זמן להגיע לדיוק הסופי של המבנה, וזה אפשרי רק לאחר שאנחנו עובדים בחלל ומרגישים מה נכון או לא נכון עבורנו. אני אוהבת ללטש. עד שזה לא פיקס לגמרי אני לא רגועה.
מה היה כאן לפני?
לפנינו שימש המקום כקונדיטוריה, אבל בעבר הרחוק – שכנה כאן המכבסה הראשונה של מושב רגבה.
